השל בסארוב
דיו ירוקה
סבא זאב סיפר לי פעם על שני אחים קומוניסטים בפולין שרצו לחזות בגן העדן של ברית המועצות, אבל חששו שמא יש ממש בתעמולה הקפיטליסטית־אימפריאליסטית, על משטר אימים ששולט שם, על מחסור וסבל וצנזורה חמורה. הם החליטו שאחד האחים יצא לבדוק, ויכתוב לאחיו את האמת. אבל אם יאלץ להתחמק מהצנזורה, יכתוב שקרים בדיו ירוקה. לאחר כמה חודשים הגיע לווילנה מכתב שבו היה כתוב בכתב שחור וברור עד כמה טוב בברית המועצות. יש חופש, ושמחה, ושפע. ניתן להשיג הכל - חוץ מדיו ירוקה.
מי מכיר את הבדיחה הזו או גרסה אחרת שלה? כשאני קורא את המכתב הזה של השל, אחיו של זאב, אני מרגיש כאילו זאב המציא אותה על פי סיפור חייו.
תרגמה נאוה ליטבק, בעריכתי
סארוב 23 בדצמבר 1932
הורים יקרים! אני מאמין שכבר קיבלתם ממני יותר ממכתב אחד. אני עדיין נתון תחת הרושם של המכתב האחרון שקיבלתי ממוסקבה יחד עם המכתב הקצר שלך אמא, שם מסרתם לי את הידיעה שווֵלווְל כבר נמצא כאן. אם הוא נמצא כאן אין לכם סיבה לדאוג לו גם אם לא תקבלו ממנו מכתב כל כך מהר. אם הכל ילך כשורה בעניינו אז יתכן שישלחו אותו אלי ותתארו לכם איזו שמחה זה יהיה בשבילי. אני יכול לאחל לכם את זה, אבל זה באמת מה שקרה? אין לי מושג. אני מתאר לעצמי מה עובר עליכם בעקבות זאת, אך אתם צריכים להיות מאושרים שכך זה נגמר. עם קבלת ידיעה ראשונה עליו כמובן שאכתוב לכם. בינתיים זה אינו אפשרי.
הורים יקרים וחברים! אני כבר 4 חודשים בברית המועצות! נדמה לי שעברה עלי תקופה שלמה, ודאי הזכרתם אותי לא פעם ואני מבטיח לכם שאני לא שכחתי אתכם אך למרבה הצער, לייֵזֵר, זְלַטֶה, מייֵטְקֶה, שייֵמֵן, וכל אחד ואחד לא כתבתי לכם שום מכתב מיוחד כפי שהבטחתי, אך אני מאמין שבמהרה יגיע הזמן שאחלוק אתכם באריכות את הרשמים שלי והאמינו לי שיש מה לשמוע ואתם תסלחו לי שאינני יכול לעשות זאת עכשיו. אתם חייבים, עם כל הכבוד, לחכות בינתיים.
ליזֶה! מגיעה לך, כמובן, תודה ממני, אבל סתם כך להסתפק בתודה זה לא הגיוני, מילא, שישאר כך בינתיים ולמען האמת זה היה צריך להיות כל מה שאני יכול לכתוב לכם. אל תחשבו ששכחתי את עצמי. לפחות אזכיר את עצמי בכמה מילים. קודם כל אני מרוצה מאד שאני נמצא בברית המועצות (זה, ודאי כבר מובן מאליו) אני איני עובד כאן בעבודה קשה ומעביר את הזמן הפנוי במועדון, בחינוך פוליטי, קולנוע חינם כמה פעמים בשבוע (סרטים רוסיים נפלאים) אך אינכם צריכים לשכוח שכל זה קורה בגבולות המחנה שבו אני נמצא.
לא איבדתי את הרצון לחיות פעם במוסקבה (רוזה כותבת שפועלים למען העניין הזה) אני מחכה ומקווה שאוכל להשיג זאת. כל הרשמים שלי מהחיים הערניים במקום הזה שזורמים עם אפשרויות בלתי מוגבלות עבור כל מי שרק יש לו הרצון להשיג משהו או להתפתח, כל הרשמים שלי הם רק מהעיתונים שמגיעים אלינו ומהסרטים שאנו רואים, אך מה שבולט, ולרוב מספיק לחוש בהתפתחות העצומה שהארץ הזו עוברת, תכנית החומש כבר נגמרה תוך 4 שנים ונכנסנו כבר לתכנית החומש השנייה שכבר לא מוקדשת רק לתעשייה הכבדה אלא למצרכי יסוד, ובגרנדיוזיות שלה היא תעלה על כל דמיון אנושי. בקיצור, אני צופה שהעתיד צריך להיות טוב מאד. מה שיהיה אתי אם לא אצליח להשיג היתר מגורים למוסקבה (זה לא כל כך קל כמו שאתם מתארים לעצמכם) אני מתאר לעצמי שאהיה פה כמה חדשים נוספים ולאחר מכן ישלחו אותי לנקודה רחוקה יותר לעבוד בייצור. אני מאמין שגם שם אי אפשר להיעלם, אך לפני שאדע בעצמי מה יהיה אתי בהמשך, אני מבקש מכולם לחכות עוד זמן מה.
כתבו לי על החיים שלכם (קצת אני מתאר לעצמי). ובכן אבא, תכתוב אתה כבר כמה מילים, סוף כל סוף! כתוב לי את הכתובת של זֶ’ניֶה, מסכנה, שכחתי אותה. איך החיים אצל מוטל, הדודה לֵייֵה, ווֺלף וכל האחרים שאני דורש בשלומם מכל הלב. אתם יכולים לשלוח לכתובת שלי מכתב. אני מאחל לכם בריאות ולעצמי אותו הדבר.
שלכם הֵשְל
גם את אסתר, הירשל, רחל וסבתא לא שכחתי.
מקור
Саро́в 23/12/32
טייערע עלטערן! איך גלויב אַז איר האׇט שוין נישט איין בריוו פון מיר באַקומען. איך בין נאׇך אלץ אונטערן איינדרוק פֿון לעצטן בריוו, וועלכן איך האׇב באַקומען פֿון מאׇסקווע צוזאַמען מיט דיין בריוול מאמא, וווּ מען האׇט מיר אׇנגעזאׇגט וואׇס יעדיע [ידיעה], אַז וועלוועלע געפֿינט זיך שוין דאׇ. אויב ער געפינט זיך ??? דאׇ האׇט איר וועגן אים זיך נישט וואׇס צו באַאומ- רויִקן, אויב אפילו ??? וועט אזוי גיך פֿון אים נישט באַקומען קיין בריוו. אויב עס זאׇל מיט אים גיין אלץ קעשורע [כשורה] איז מעגלעך אַז גאׇר גיך זאׇל מען אים איבערשיקן צו מיר און שטעלט זיך פאׇר סאַראַ פרייד דאׇס וואׇלט געווען פֿאַר מיר. איך קען אייך הערצלעך גראַטולירן מיט דעם אבער אזוי איז עס געשען? כ’האׇב קיין אנוּנג. איך שטעל זיך פאׇר אַייערע איבערלעבונגען דערביי אבער איר דאַרפֿט זיין גליקלעך וואס עס האׇט זיך אזוי אויסגעלאׇזט. ביי דער ערשטער יעדיע [ידיעה] פֿון אים וועל איך אייך פֿאַרשטענ- דלעך שרייבן דערווייל האׇב איך נישט קיינע מעגלעכקייטן.
טייערע עלטערן און פריינד! כ’בין שוין 4 מאׇנאַטן אין ראַטן-פֿארבאַנד! מיר דורכט א גאנצע טקופע [תקופה] דורכגעלעבט, איר האׇט מיר זיכער נישט איינמאׇל דערמאנט און איך האׇב אׇן אייך געוויס נישט פֿאַרגעסן, אבער צום באַדויערן טייערער לייזער, זלאטע, מייטקע/מייערקע, שיימען אנאנד, האׇב איך קיין ספעציעלע בריוול צו אייך נישט געשריבן ווי איך האׇב אייך צוגעזאׇגט, אבער איך גלויב, אז גיך וועט קומען די צייט ווען כ’וועל שוין בעריכעס [באריכות] טיילן זיין מיט אייך מיט מיינע איינדרוקן, און גלויבט מיר ס’איז דאׇ וואׇס צו הערן, און איר וועט מיר מייכל [מוחל] זיין וואס איך קען עס נישט טאׇן איצט. איר מוזט דערווייל אין אלע הינזיכען דערוואַרטן.
ליזע! אייך קומט געוויס א דאַנק פֿון מיר, אבער אפקומען סטאַם [סתם] מיט א דאַנק האׇט דאׇך אויך קיין זין נישט,מיילע [מילא] זאׇל דערווייל זיין אזוי און אייגנטלעך האׇט עס גע- דאַרפֿט זיין אלץ וואׇס כ’קען אייך שרייבן, מיינט נישט, אז איך האׇב פֿאַרגעסן אׇן זיך – כ’וועל כאׇטש מיטן א פאׇר ווערטער דערמאׇנען וועגן זיך, קוידעם-קאׇל [קודם כל] אַז איך בין העכסט צופֿרידן, וואס איך געפֿין זיך אין ראטן-פֿארבאנד (דאס איז שוין גענוי פארשטענדלעך) איך ארבעט דאׇ נישט קיין שווערע ארבעט און די פרייע צייט, ווערט אויסגענוצט מיט קלוב, פאליטישע-אונטעריכט, עטלעכע מאל אין וואך-פרייער קינא (ווונדערבארע רוסישע פילמען) אׇבער איר דארפט נישט פֿאַרגעסן אז דאׇס אלץ קומט פֿאׇר אין די גערענעצן פֿון לאַגער איך געפין זיך. כ’האׇב דאׇך נישט פֿאַרלאׇרן דעם ווילן צו לעבן אמאׇל אין מאסקווע, (ראׇזע שרייבט, אַז עס ארבעט זיך וועגן דעם איך וואַרט און איך האׇף אז ס’זאׇל פֿאַרווירקלעכט ווערן. מיינע אלע איינדרוקן פֿון היגן אויפוואַכנדיקן לעבן, וואס שטראׇמט מיט אומבאַגרענעצטע מעגלעכקייטן, פֿאַר יעדן וואס האׇט נאׇר א ווילן צו עפעס דערגרייכן און אנטוויקלען זיך, מיינע אלע איינדרוקן זיינען בלויז פֿון פּרעסע, וואס ס’קומט אונדז אׇן און פון די פֿילמען, וועלכע מיר באזוכן, אבער דאׇס וואס ס’שלאׇגט זיך אׇפּ און סאראוו (ס’רוב) איז גענוג צו שפירן די גראַנדיאׇזע אַנטוויקלונג, וועלכע דאׇס לאַנד מאַכט דורך, דער ערשטער פֿינפֿ-יאׇר פּלאַן איז שוין פֿאַרענדיקט אין 4 יאׇר, מיר זיינען שוין אריינגעראׇטן אין דער צווייטער פּיאַטילעטקע, וואׇס וועט שוין נישט זיין געווידמעט בלויז דער שווער אינדוסטריע, נאׇר די מיטלען פֿון ערשטן געברויך, וואׇס מיט זיין גראַנדיאׇזקייט אריבערשטייגן יעדע מענטשלע- כע פֿאַנטאַזיע. קורץ איך זע פארויס, אז אויף ווייטער דאַרף זיין זייער
גוּט, וואׇס ס’וועט זיין מיט מיר אויב אין מאסקווע וועט זיך נישט איינגעבן לעגאַליזירונג (נישט אזוי לייכט ווי איר שטעלט זיך פֿאׇר) שטעל איך זיך פֿאׇר צו זיין דאׇ נאׇך א פּאׇר מאׇנאַטן און נאׇכדעם וועט מען מיר איבערשיקן אין א ווייטערן פונקט אויף דער פּראדוקציע. כ’גלויב אז דאׇרט קען מען אויך נישט פֿאַרפֿאַלן ווערן, אׇבער איידער איך ווייס נאׇך אליין נישט ווי ס’וועט זיין מיט מיר אויף ווייטער, בעט איך אלעמען צו וואַרטן נאך א ביסל צייט.
שרייבט מיר ווי אזוי ס’לעבט זיך אייך אלעמען (א ביסל שטעל איך זיך פֿאׇר) פּאַפּאַ, מיילע (מילא) שרייב שוין דו א פּאׇר ווערטער א סאׇף! שרייבט מיר זשעניעס אדרעס, כ’האׇב אים נעבעך פֿאַרגעסן. ווי לעבט זיך מאׇטלען, דער מומען לייען, וואׇלפּען?, און אלע איבעריקע וועמען איך גערוס הערצלעך. איר קענט מיר צושרייבן אויף מיין אדרעס א בריוו. איך ווינטש אייך געזונט און זיך אויך דאס זעלבע
אייער העשל.
עסטער, הירשלען, ראכלען, און דער באבען האׇב איך אויך נישט פֿאַרגעסן.
שאלות
זה המכתב הישן ביותר שנמצא באוסף. מסתבר ממנו שבגיל 18 סבא זאב ביקר, או ניסה לבקר, בברית המועצות. אין לי לכך ביסוס אחר. סבא לא סיפר לנו על כך, למרות כן סיפר, בהתנצלות, על התקופה שבה האמין בקומוניזם. תעלומה. ספק אם תתבהר לעולם.
השל, אחיו הגדול של זאב, היה “קצת שמאלי” ויצא לברית המועצות לסייע לתוכנית החומש הסובייטית. מן המכתב הזה משתמע שהוא נקלע לסוג של מחנה עבודה ונחשף לזוועות המשטר. נראה שהוא מודע לצנזורה שהמכתב עובר. המכתב כתוב בכתיב הקומוניסטי, שבו מילים עם מקור עברי כתובות באופן פונטי ולא באופן המסורתי.
אחרי שאביהם מת בפברואר 1938 הוא “התגעגע לאימא’לה”, כפי שזאב סיפר. השל הצליח לבקר את אימם בווילנה רק בקיץ 1941 ונהרג בהפצצות הגרמניות על העיר. זאב לקח את המכתב איתו מווילנה לארץ ישראל שנתיים קודם, באפריל 1939, וכך הוא הגיע לידינו.
Comments