אימא של סימה ו-וויטיה שוסטר כותבת לזאב

אני לא מכיר את סימה שוסטר, אחיה וויטיה שגויס לצבא ואימם שכותבת כאן לסבא זאב. מוזכר כאן מיודענו קריזובסקי, שבעצמו מספר על משפחת שוסטר. התאריך לא ברור, אבל המלחמה בפתח או שכבר החלה. אני מנחש שזו אחת מדרישות-השלום ממשפחת שוסטר שקריזובסקי ומכאן התארוך.

תרגום: נאוה ליטבק, בעריכתי

וולוול היקר!

סליחה שנתנו לך לחכות זמן רב כל כך למכתבנו. ראשית, ארגיע את סקרנותך ואיידע אותך שכותבת אמם של וויטיה וסימה וכי המכתב נשלח מהקולוניה כפי שגם אתה כבר מבין. כיוון שכפי שכתבת במכתב הקודם באמת קריזובסקי מצא אותנו על הגבעה משתזפים (לבעלי היתה אז חופשה).

אצלנו, וולוול, אין חדשות. וויטינקֶה חסר על כל צעד ושעל. אני עוקבת אחרי החדשות הפוליטיות. אבן גדולה וכבדה מעיקה על הלב – מלחמה. מה עוד אני יכולה לכתוב לך? אנחנו מקבלים ממנו מכתבים ותוכנם: “אל תבקשו ממני חדשות. לא קשה [לי], כל יום דומה לשני” וכו’. כשהקיץ יסתיים (מה שהייתי רוצה שיקרה כמה שיותר מהר) כבר יהיה תורי ליסוע אליו. סימה’לה עובדת כמו לפנים, סְיאמֶה במפעל ואני ליד הסירים. במקהלה יש חופשה. כפי שאתה רואה הכל כפי שהיה. חשבתי שאמא שלך תהיה אצלנו בקולוניה בחופשה, אך לא יצא מזה כלום. וועלוול, כתוב לאמא לעתים קרובות. אם לא מכתב אז גלויה. כמה מילים. העיקר תכתוב.

נו, את העובדה שאתה חסר לנו אתה עצמך מבין? עצוב כאן. הומור הוא תמיד טוב לבריאות. זה חסר לנו. עכשיו זה יכול היה להיות תרופה נגד מחשבות אפלות. גם קריזובסקי, מתארח אצלנו עכשיו לעיתים רחוקות. ואיטה’לה גם לא מבקרת אצלינו לעיתים קרובות. כשמישהו מגיע אלינו אני עוד עושה קצת שמח עם השירים שלי. ובשירים הכי שמחים וויטינקה אתי והלב כל כך מתגעגע אליו. הסכמנו שלא נכתוב מכתבים רגשניים ובינתיים אנחנו עומדים במילה שלנו, אם כי יש מועקה בלב. תסלח לי, וולוול, שאני מפטפטת כל כך הרבה. אני ממהרת לרכבת. תהיה בריא, עליז ושמח.

מהחברים שלך שוסטר

מקור

טײַערער וועלוול! אַנטשולדיקט זייער פֿאַרן לאׇזן אײַך וואַרטן אַזוי פֿיל אויף אונזער
בריוו. צו ערשט וועל איך אײַך שטילן אַייער נײַגעריקייט אׇנזאׇגנדיק אײַך
אַז דאׇס שרײַבט וויטיעס און סימעס מאַמע און אַז דער בריוו איז פֿון קאׇלאׇ-
ניע פֿאַרשטייט איר שוין אויך. ווײַל ווי איר האׇט געשריבן אין פֿאׇריקן
בריוו, האׇט אונז טאַקע קריזאׇווסקי געפֿונען אויפֿן בערגל זיך ברענענדיק
(מײַן מאַן האׇט דאַן געהאַט אורלויב). בײַ אונז, וועלוול, איז קיינע נײַעס.
ס’פֿעלט וויטינקע אויף יעדן טריט,איך קוק נאׇך די פּאׇליטישע נײַעס.
איין גרויסער, שווערער שטיין דריקט דאׇס האַרץ - מלחמה. וואׇס קאׇן איך
אײַך נאׇך שרײַבן? מיר האׇבן פֿון אים בריוו, איין אינהאַלט: “בעט ניט בײַ
קיין נײַס, ס’איז ניט שווער, איין טאׇג איז ענליך צום צווייטן” און א.ז.וו.
אַז ס’וועט זיך ענדיקן דער זומער (וואׇס איך וואׇלט וועלן זאׇל זײַן וואׇס
גיכער) וועט שוין זײַן מײַן ריי צו צופֿאׇרן צו אים. סימעלע אַרבעט
ווי פֿריער, סיאַמע אין פֿאַבריק, איך בײַ די טעפּ. אין כאׇר איז
פֿעריען. ווי איר זעט אַלץ ווי געווען, איך האׇב געמיינט אַז אַייער
מוטער/פֿוטער וועט זײַן בײַ אונז אין קאׇלאׇניע, אויף אַ זומער-וווינונג, נאׇר
עס האׇט זיך גאׇר ניט אויסגעלאׇזן דערפֿון. וועלוול שרײַבט אׇפֿטער די
מאַמען. אויב ניט קיין בריוו , איז א קאַרטל, אַ פּאׇר ווערטער, אַבי שרײַבן.
נו, און דאׇס וואׇס איר פֿעלט אונז, פֿאַרשטייט איר אַליין? ס’איז
אומעטיק. הומאׇר איז שטענדיק אַ געזונטע זאַך, בײַ אונז פֿעלט דאׇס
איצט געווען אַ רפואה קעגן צו טונקעלע געדאַנקען. קרייזאׇווסקי
איז איצט אויך אַ זעלטענער גאַסט בײַ אונז, און איטטעלע איז אויך ניט
אַזאַ אײַנגייַערקע. ווען ס’קומט ווער צו אונז מאַך איך נאׇך
אַ ביסל פֿריילעך מיט מײַנע לידלעך און אין די פֿריילעכסטע לידל איז
וויטענקע מיט מיר. און אַזאַ האַרציקע בענקשאַפֿט נאׇך אים.
מיר האׇבן אׇפּגערעדט אַז מיר וועלן זיך ניט שרײַבן קיין סענטימענטאַ-
לע בריוולעך. און דערווײַל האַלטן מיר וואׇרט כאׇטש דאׇס האַרץ
וויינט/דריקט – אַנטשולדיקט, וועלוול, האׇבן פּלאַפּלען אַזוי פֿיל. מען
אײַלט זיך צום באַן. זײַט געזונד מונטער און פֿריילעך.

אייער פֿריינד שוסטער.