שיינה מוותרת על נסיעה

קשה לנחש על איזו נסיעה ויתרה שיינה כדי לרצות את הוריה. מי יודע, אולי היא היתה ניצלת (אבל אז לא היתה עוזרת לחנה להינצל)

שיינה שלחה את המכתב הזה בדיוק ביום הולדתה ה-25 של סבתא רבקה. שיינה עצמה היתה אז בת 22 בערך (ילידת 1918).

תרגום

נאוה ליטבק, בעריכתי

ריבה’לה היקרה!

שוב עברו כבר כמה שבועות שלא קיבלנו ממך כלום. אני מנסה היום לכתוב מכתב, אולי הוא יגיע.

אני מברכת אותך ליום הולדתך ה-25. אני מאחלת לך שביעות רצון מהכל ומעל לכל שנתראה בקרוב. אני יושבת וחושבת כמה מהר עברו השנים מאז עזבת את הבית. הרי פעם לא יכולתי לתאר לעצמי איך זה יהיה כשלא נהיה ביחד. ועכשיו, עכשיו אני רואה שכבר לא קשה לי יותר. בימים הראשונים [קשה] ואחר כך מתרגלים ונדמה ששום דבר לא יכול להיות אחרת.

ריבְקֶה, אם הפעם המכתב שלי יגיע נכתוב כבר לעתים קרובות יותר. צילה קבלה ממך ומוולווקה מכתב. היא הביאה לי אותו שאקרא. אין לך כלל מושג איזו שמחה היתה אצלנו שלכל הפחות שמענו דרישת שלום ממך. מה נשמע אצל וולווקה? הוא עובד לפחות? אמרי לו שגם הוא יכול לכתוב לנו כמה מילים.

ריבינקה, על עצמי לא מתחשק לי לכתוב כלום כיוון שאינני יודעת אם זה כל כך מעניין. אני כלומניקית גדולה. אני חייבת להודות בעצמי. עברתי תקופה קשה. אינני יודעת אם עשיתי טוב, אבל זה אבוד. לא יכולתי לעשות אחרת. לא היה לי כל כך עם מי להתייעץ וכך נתתי לדברים להתנהל כפי שהם. אני מתכוונת לנסיעה. היה לי חשק גדול ליסוע. כבר החלטתי ליסוע אך כשזה הגיע לידיעת ההורים הם התנגדו. אמא אמרה במפורש: אם את נוסעת את לוקחת איתך את חיי. נוכחתי שיש לזה השפעה רעה על שניהם. אבא אולי לא כל כך הראה את זה בדיבורים, אך זה ניכר עליו בקלות כלפי חוץ. הוא התחיל לסבול מזה. אז החלטתי לא להיכנע לרגשות שלי, למרות שאני חושבת שזה היה טוב בשבילי. אולי הייתי נהיית בן אדם, אבל זה אבוד. בריא יותר לדבר פחות.

ריבינקה מה נשמע אצלך? איך את מרגישה? איך את חיה? כתבי לי משהו יותר מפורט על החיים שלך. אצלנו הכל כפי שהיה. עובדים בחנות. יש אפילו זבנית שעוזרת. בבית יש גם [עוזרת] נוצריה. ולא מרגישים איך השנים רצות. אני חושבת שזה מספיק להפעם.

[בצד באלכסון] היי בריאה שיינקה שלך שמנשקת אותך חזק ושולחת לך את מיטב האיחולים

שנוכל כבר להתראות ביום הולדתך ה-26 ובכלל שיהיה שמח יותר בעולם. כולם דורשים בשלומך.

מקור

טײַערע ריוועלע!
ס’איז שוין ווידער אַריבער עטלעכע וואׇכן ווי מיר האׇבן פֿון דיר
גאׇרניט. כ’פּראׇביר הײַנט אׇנשרײַבן אַ בריוו. אפֿשר וועט ער דערגיין.
דאׇ ערשט באַגריס איך דיר צו דײַן פֿינף און צוואׇנציק יאׇריקן יובל.
איך ווינטש דיר באַפֿרידיקונג אין אַלץ און דאׇס הויפּט אַז מיר זאׇלן
זיך אין גיכן זען. כ’זיץ איצט און טראַכט ווי גיך ס’איס פֿאַרבײַ די
עטלעכע יאׇר ווי דו ביסט דערווײַטערט פֿון שטוב. כ’פֿלעג דאׇך אַמאׇל
זיך ניט קענען פֿאׇרשטעלן ווי וועט דאׇס זײַן, אַז מיר זאׇלן ניט זײַן צוזאַמען.
און איצט, איצט זע איך אַז שווער איז מער ניט. די ערשטע טעג און דערנאׇך
געוווינט מען זיך צו אַז ס’דוכט זיך אַז אַנדערש קען דאׇך גאׇרניט זײַן. ריווקע,
אויב דאׇס מאׇל וועט מײַן בריוו דערגיין וועלן מיר שוין שרײַבן אׇפֿטער.
צילע האׇט באַקומען פֿון דיר מיט וועלווקען אַ בריוו. זי האׇט מיר אים געבראַכט
אים לייענען. האׇסט גאׇר קיין אַנונג ניט וואׇס פֿאַר אַ פֿרייד ס’איז בײַ אונדז
געווען אַז מיר האׇבן כאׇטש געהערט אַ גרוס פֿון דיר.
וואׇס הערט זיך בײַ וועלווקען. אַרבעט ער כאׇטש. זאׇג אים, אַז ער מעג אויך אׇנשרײַבן צו אונדז
אַ פּאׇר ווערטער. ריווינקע, וועגן זיך ווילט זיך מיר גאׇרניט שרײַבן ווײַל
כ’ווייס ניט אויב ס’איז אויף אַזוי פֿיל אינטערעסאַנט. כ’בין אַ גרויסע גאׇרנישט.
כ’מוז זיך אַליין מודה זײַן. כ’האׇב איבערגעלעבט זייער
אַ שווערע צײַט. כ’ווייס ניט אויב כ’האׇב גוט געמאַכט ווי איך האׇב געטאׇן, אׇבער
ס’איז פֿאַרפֿאַלן. אַנדערש האׇב איך ניט געקענט טאׇן. כ’האׇב
זיך ניט געהאַט מיט וועמען אויף אזוי פֿיל צו באַראׇטן אַזוי אַרום אַז כ’האׇב געלאׇזן
גיין ווי עס גייט. דאׇס מיין איך אַלץ וועגן פֿאׇרן. כ’האׇב זייער חשק
געהאַט אַוועקצופֿאׇרן. כ’האׇב שוין געהאַט באַשלאׇסן צו פֿאׇרן נאׇר ווי ס’איז
דערגאַנגען צו די עלטערן האׇבן זיי זיך געשטעלט קעגן. די מוטער האׇט
קאַטעגאׇריש געזאׇגט: פׇֿארסט אַוועק, נעמסטו מיט מײַן לעבן. איך
האׇב געזען אַז אויף ביידן ווירקט דאׇס זייער שלעכט.
דער פּאַפּאַ האׇט אין ריידן דאׇס אפֿשר אויף אַזוי פֿיל ניט אַרויסגעוויזן נאׇר ס’איז זייער
לײַכט געווען צו מערקן אויף אים אויסערלעך ער האׇט אׇנגעהויבן צו לײַדן פֿון דעם. דאַן האׇב איך
באַשלאׇסן ניט נאׇכצוגעבן מײַנע אייגענע געפֿילן כאׇטש כ’מיין אַז פֿאַר מיר וואׇלט דאׇס געווען
אַ גלײַכע זאַך. כ’וואׇלט אפֿשר געוואׇרן אַ מענטש נאׇר פֿאַרפֿאַלן. געזונטער אַז מען
רעדט ווייניקער. ריווינקע וואׇס הערט זיך בײַ דיר. ווי פֿילסטו זיך?
ווי לעבסטו? שרײַב מיר עפּעס מער גענויערס פֿון דײַן לעבן. בײַ אונדז איז
אַלץ ווי אַמאׇל. מען אַרבעט אין קראׇם. ס’העלפֿט אפֿילו אַ קרעמערקע. אין
שטוב איז דאׇ אויך א קריסטן. און מען זעט זיך ניט אַרום ווי ס’לויפן די יאׇרן.
כ’מיין אַז הײַנטיקס מאׇל וועט שוין זײַן גענוג.
פֿאַרבלײַב געזונט.
[בצד באלכסון] דײַן שיינקע וועלכע קושט דיר
צו דײַן 26 יאׇריקן שטאַרק און שיקט דיר די
געבורטסטאׇג זאׇלן מיר בעסטע וווּנטשן.
זיך שוין קענען זען און אלע גרוסן דיר.
ס’זאׇל שוין בכלל זײַן
פֿריילעכער אויף
דער וועלט