שלמה מספר על משפחתו הירושלמית

מסתמן שהכותב איננו שלמה שמידט אלא שלמה אחר, שנשוי לתרצה, אבא לילד שמתחיל לדבר ב-1946, ואפילו מתייחס לשלמה שני. צריך לתקן את הכתוב בעמודים האחרים.

הכותב מזכיר עוצר, שמן הסתם קשור לפיצוץ מלון המלך דוד כשבועיים קודם לכן.

תרגום: נאוה ליטבק, בעריכתי

5/8/46

משפחה’לה יקרה!

בוקר טוב!

האמנתי [שאוכל] להמשיך בטיולים שלי. עשיתי טיול קטן לאחי באשדות [יעקב?]. רציתי לקפוץ אליכם אבל כשאני פונה לאישה היא אינה רוצה לעזוב כל כך מהר וגם החברמן שלי לא רוצה לעזוב את החבר החדש שלו. הוא כבר חי בשלום איתי ויודע לקרוא לי בשם הנכון: אבא.

רציתי לבקר אתכם. רציתי לראות גם את שלמה. פתאום אלוהים שלח לי צרה: עבודה, זאת אומרת לימודי מקצוע. מלאכה של יהודים לעת זקנה. מה יש? התחלתי ללמוד אינסטלציה. אם אני רוצה להשאר במקום הזה אקבל 25 לירות לחודש (זאת אומרת עם עזרה ממשלתית) אז אני מתרוצץ עם המפתחות שלי: גדולים וקטנים. מרכיב צינורות ומפרק, כך שלא נשאר לי זמן לכתוב לך ולקפוץ אליך.

רציתי ליסוע אליך מיד לאחר העוצר, זאת אומרת בשבת, אך זה לא התאפשר. אני מתאר לעצמי שאתם סבלתם די הרבה ובמיוחד בנכם. מה שלום ישראל? מה שלום רבקה’לה ומה שלומך?

יש לי מחשבה להקים איזה “עסק פרטי”, מספיק עבדתי בשביל אחרים. אבל? עדיין לא מצאתי משהו מתאים. ואתה אל תמהר. לאט אבל בטוח. וסמוך על הכישורים שלך, המיומנות שלך והתבונה שלך. זה לא נכון, רבקה?

אני רוצה חיים אחרים. יפים יותר, טובים יותר, נוחים יותר ותרבותיים יותר. כל התחלה קשה. אני מאחל לך את מירב ההצלחה. ותאפשרו לעצמכם לצאת מתל אביב ולהנות מהרוח הקלה בירושלים.

הרבה נשיקות לישראליק. דרישת שלום חמה לכם מתרצה.

שלמה

מקור

5/8/46
טײַערע מישפּחהלע!
גוט מאׇרגן!
געגלויבט פֿאַרזעצן מײַנע שפּאַצירן. געמאַכט אַ שפּאַצירל
צום ברודער אין אשדות. געוואׇלט אַראׇפּשפּרינגען צו אײַך
אׇבער אַז מען קומט צו דאׇס ווײַבעלע וויל זי נישט
אַוועקלאׇזן אַזוי גיך און אויך מײַן חברהמאַן וויל נישט
אַוועקלאׇזן זײַן נײַעם חבר. ער לעבט שוין גוט מיט מיר
און ווייס מיר אׇנרופֿן מיטן ריכטיקן נאׇמען: - אבא.
געוואׇלט אײַך באַזוכן. געוואׇלט אויך שלמהען זען. פּלוצלינג
האׇט מיר גאׇט צוגעשיקט אַן אׇנשיקעניש: אַרבעט. ד.ה.
לערנען זיך אַ פֿאַך. אַ מלאכה פֿון ייִדן אויף די עלטערע
יאׇרן. וואׇס?
אׇנגעפֿאנגען האׇב איך לערנען זיך אינסטעלאַציע. אויב איך
וועל בלײַבן אויפֿן פּלאַץ וועל איך באַקומען 25 פֿונט אַ מאׇנאט
(ד.ה. מיט דער רעגירונג אונטערשטיצונג)
לויף איך אַרום מיט מײַנע שליסלען: גרויסע און קלײנע. שרויף
רערן און צעשרויף, אַז עס בלײַבט מיר נישט קיין צײַט צום
שרײַבן צו אײַך און אַראׇפּכאַפּן זיך צו אײַך.
געוואׇלט נאׇכן עוצר גלײַך פֿאׇרן צו אײַך. ד.ה. שבת אׇבער
עס איז געווען נישט צום מאַכן. איך שטעל זיך פֿאׇר אַז איר
האׇט גאַנץ פֿיל געליטן און ספּעציעל אײַער זונדל.
וואׇס מאַכט אייַער ישראל? וואׇס מאַכט ריווקעלע, און דו?
און בײַ מיר איז דאׇ אַ געדאַנק צו שאַפֿן זיך עפּעס
אַ “פּריוואַטע אונטערנעמונג” גענוג געאַרבעט פֿאַר יענעם.
אׇבער? – נאׇך נאׇך נישט געפּאַקט עפּעס פּאַסיק.
און דו אײל זיך ניט. לאַנגזאַם אׇבער זיכער. און פֿאַרלאׇז
זיך אויף דײַנע פֿעאיקײַטן, געניטקייַט און קלוגשאַפֿט.
נישט עמעס ריווקע?
עס ווילט זיך אַנדערש לעבן. שענער, בעסער, באקוועמער, קולטורעלער.
יעדער אׇנהויב איז שווער.
איך ווינטש דיר דאׇס בעסטע דערפֿאׇלג. און לאׇז אייַך אַלעמען
אויך אַרויסצוכאַפּן זיך פֿון תל-אביב און געניסן פֿון
די אׇוונט ווינטעלעך אין ירושלים. אַ סך קושן ישראליקן.
פֿון תרצה האַרציקע גערוסן אײַך.
שלמה.