1947-01-27 מרים בקיבוץ, סוניה מתאבלת על יוסי

תרגום: נאוה ליטבק, בעריכתי

27/1/47

שלום ריבה’לה ווולוול האהובים והיקרים.

שלום קרובים אהובים ויקרים. קיבלנו את מכתבכם אתמול בערב. באותו הזמן קיבלנו מכתב מחנה’לה ובו היא כותבת שהיא לא קיבלה דרישת שלום מהירשל ועל שום כך אנחנו מדוכדכות מאד. המכתבים שלכם ושל חנה’לה שימחו אותנו מאד. אין אצלנו חדשות מיוחדות. אנחנו מצטערים מאד על כך שחנה’לה לא נמצאת אתנו. אני ואמא בריאות וחושבות עליכם. אני והחבר ביגון מודים לכם על כך שתחפשו את הקרובים שלו.

אצלנו שמח כפי שאת מתארת לעצמך קיבוץ. ההמולה גדולה. עכשיו כשכל החברים ישנים אני יכולה לכתוב. התחלנו ללמוד אנגלית ואני מנצלת את שעות הפנאי הספורות בלילה גם כדי לקרוא ספרים ועיתונים.

ריבה’לה, כתבי לנו הכל באופן מדוייק, מה שלומך ומה שלום ישראליק ווולוול. מדוע פירון לא כותב לנו מכתבים. אולי הוא כועס עלינו. שיכתוב לנו. אני ואמא רוצות לדעת גם מה שלום המשפחה. תבקשי אותו בשמנו שיכתוב לנו כמה שיותר.

ריבה’לה, אני מבקשת אותך, תכתבי לנו הכל בצורה מדויקת. מסרי דרישת שלום גם לחברי: נבוזניק אריה שלמה פקרביץ’ יואל וסוׄליק. אמרי להם שגם הם ישלחו לנו מכתבים. אני מסיימת את מכתבי הקצר כיוון שכבר מאוחר וכולם ישנים כבר. אני מבקשת אותך שוב שתכתבי על הכל ועל כולם. אני ואמא מוסרות לכם אלפי דרישות שלום חמות. דרישת שלום מיוחדת לפירון ומשפחתו. ריבה’לה תסלחי לי מאד על כתב היד המכוער שלי כיוון שהאצבע בידי הימנית כואבת לי. תכתבי הרבה. אני מחכה לתשובתך. ממני מרים.

---

ריבה’לה האהובה והיקרה שלי, ראשית אני יכולה לכתוב לך שאנחנו, תודה לאל, בריאות, ברוך השם, שנשמע מכן בקרוב. ריבה’לה האהובה והיקרה שלי, תסלחי לי על כך שאיני כותבת לך. אני מתארת לעצמי שאני נשארתי עם אחות אחת ועד היום לא כתבתי לה שום מכתב ועכשיו אינני יכולה כלל לקחת עט לידי. כשאני לוקחת לידי עט אני נשטפת בזיעה קרה, עיני אינן יבשות (מדמעות) לא ביום ולא בלילה. כבר חייתי מספיק. צעירים ממני היו צריכים להישאר בחיים. מה הטעם שעלי להאריך ימים יותר מכל הטובים שבקרובי. איבדתי כבר את הכל בחיי. אני בעצמי אינני יודעת כיצד אני חיה. אני מתפלאה על עצמי שאני עדיין חיה ומתהלכת. אני עשויה מברזל. נכון, הראש לא עובד. אני מסתובבת כמו חסרת שכל ואני צובטת את עצמי כאילו התעוררתי משינה כדי לוודא שזו אני, שאני חיה. לא, אינני מאמינה על עצמי. כשאני שוכבת לישון אני ממשיכה לחפש, להיזכר בתמונה מהגטו כשהייתי שוכבת לישון לאורך המזרון, בצד אחד מימיני מירה’לה, שתזכה לחיים ארוכים, ויוסה’לה בצד שמאל. כך הייתי ישנה כל הזמן, הייתי מתעוררת באמצע הלילה ומתחילה למשש בחושך [לבדוק] אם הם אתי. והיום – באור אינני חושבת עליו.

אהובי היקרים, אני מבקשת שתסלחו לי שלא כתבתי וגם על המכתב כי אינני יכולה לכתוב. הנייר מוכתם והעט מכאיבה. אני מסיימת את מכתבי. מפריע לי שהיום יותר מדי הרשיתי לעצמי לכתוב לכם דברים כאלה. אני לא מאמינה שתוכלו לקרוא את המכתב שלי כי אני בעצמי איני יכולה לקרוא מה שאני כותבת. מקרובתכם הטובה שמאחלת לכם כל טוב. אני מודה לכם על כך שאתם כותבים לעיתים קרובות. אני מוסרת דרישת שלום לוולוול ומנשקת את ישראליק אלף נשיקות, שתהיה לכם נחת ממנו. אני מבקשת שיכתוב לי כמה מילים, אז יהיה לי יותר מה לקרוא. ממני קרובתכם הטובה שרה אייזנפלד.

בשוליים השמאליים: אני שולחת דרישת שלום לפירון ומשפחתו.

בשוליים העליונים כתוב הפוך: כתבי לי מה שלום גברת באביצקי.

מקור

שלום ליבע און טײַערע ריוועלע און וועלוול. 27/1/47
שלום ליבע און טײַערע פֿרײַנד. אײַער בריוו האׇב איך דערהאַלטן
נעכטן פֿאַרנאַכט. גלײַכצײַטיק האׇבן מיר באַקומען אַ בריוו פֿון חנהלען
אין וועלכן זי שרײַבט אַז פֿון הירשלען האׇט זי קייַן גרוס ניט
געהאַט. פֿון דערפֿון קלעמען מיר זיך זייער. אײַער און חנהלעס
בריוו האׇט אונדז זייער דערפֿרײַט. קײַן ספעציעלע נײַעס זײַנען
בײַ אונדז ניטאׇ. מיר קלעמען זיך זייער וואׇס חנהלע געפֿינט זיך
ניט מיט אונדז. איך און די מאמע זײַענען געזונט און קלערן איבער
וועגן אײַך. איך און דער חבר ביגון דאַנקען דיך וואׇס דו וועסט
אויפֿזוכן זײַנע קרובים. בײַ אונדז איז פֿריילעך ווי דו שטעלסט
זיך פֿאׇר אַ קיבוץ. דער טומל איז גרויס. יעצט ווען אַלע
חברים שלאׇפֿן קען איך שרײַבן. מיר האׇבן זיך אׇנגעהויבן לערנען
אנגלית. און איך נוץ אויס די פּאׇר פֿרײַע שעהען בײַ נאַכט אויך
אויף צום לייענען ביכער און צײַטונגען. ריוועלע, שרײַב אונדז
אַלץ גענוי ווי דו פֿילסט זיך, ווי פֿילט זיך ישראליק און וועלוול.
פֿאַרוואׇס שרײַבט אונדז פּירון קײַן בריוו ניט. איז ער אפֿשר
אין כעס אויף אונדז. זאׇל ער אונדז שרײַבן. איך און די מאַמע
ווילן אויך וויסן וואׇס מאַכט זײַן משפּחה. בעט אים אין אונדזער
נאׇמען ער זאׇל אונדז שרײַבן וואׇס מערער.
ריוועלע, איך בעט דיר, שרײַב גענוי וועגן אַלץ. גרוס אויך
מײַנע חברים: נבוזניק אריה שלמה פּקרביץ יואל און סאׇליק.
זאׇג זיי זאׇלן אויך שרײַבן צו אונדז בריוו. איך פֿאַרענדיק
מײַן קורצן שרײַבן ווײַל עס איז שוין שפּעט און אַלע שלאׇפֿן
שוין. איך בעט דיר נאׇך אמאׇל. דו זאׇלסט שרײַבן וועגן
אַלץ און אַלעמען. איך און די מאַמע גרוסן אײַך האַרציק
טויזנטער מאׇל. אַ באַזונדערער גרוס פֿאַר פּירונען און זײַן
משפּחה. ריוועלע, זאׇלסט מיר זייער אַנטשולדיקן פֿאַר מײַן מיאוס
שרײַבן ווײַל עס רײַסט מיר אַ פֿינגער פֿון דער רעכטער האַנט.
שרײַַב פֿיל. איך דערוואַרט דײַן ענטפֿער. ממני מרים.

מיין ליבע טייַערע ריוועלע, ערשטן מײַן שרײַבן קען איך דיר שרײַבן
אַז מיר זײַנען אַ דאַנק ג’1 געזונט געב’ ג’2 אין גיכען פֿון אײַך צו
הערן, מײַן ליבע און טייַערע ריוועלע, דו זאׇלסט מיר אַנטשולדיקן
פֿאַר מײַן ניט שרײבן צו דיר. איך שטעל זיך פֿאׇר אַז איך בין געבליבן
בײַ איין שוועסטער און איך האׇב ביז הײַנט נישט געשריבן צו איר קיין
שום בריף נישט און יעצט קען איך גאׇרנישט נעמען קיין פֿעדער
אין די האַנט. ווי איך נעם דעם פֿעדער אין האַנט באַגיס איך זיך
מיט אַ קאַלטן שווייס, מײַנע אויגן טריקענען מיר נישט בײַ טאׇג און
בײַ נאַכט פֿאַר מיר איז שוין גענוג לאַנג געווען צו לעבן. אויף מײַן
אׇרט האׇט געדאַרפֿט פֿאַרבלײַבן ייִנגערע. וואׇס טויג מיר אַז איך
האׇב געדאַרפֿט איבערלעבן אַלע מײַנע בעסטע פֿרײַנט. אין מײַן
לעבן האׇב איך שוין אַלעס פֿאַרלוירן. איך ווייס נישט אַליין ווי איך
לעב. מיר וווּנדערט אויף זיך אַז איך לעב נאׇך און איך גיי אַרום.
איך בין געבויט פֿון אײַזן. אמת, די קאׇפּ אַרבעט נישט. איך גיי אַרום
ווי אַ תּם און איך כאַפּ זיך צו זיך ווי פֿון שלאׇפֿ צי דאׇס בין
איך און איך לעב דאׇס. ניין, עס גלייבט זיך דאׇס מיר נישט
אויף זיך. איך לייג זיך שלאׇפֿן אייך איך זוך ווײַטער צו דערמאׇנען
דעם בילד פֿון דער געטאׇ ווען איך פֿלעג לייגן זיך שלאׇפֿן אין פּאׇפּע-
ריק דעם מאַטראַץ, בײַ איין זײַט רעכץ מירעלע, אויף לאַנגע יאׇר
און בײַ לינקן זײַט יוסלה. אַזוי האׇב איך אׇפּגעשלאׇפֿן די גאַנצע
צײַט ווען איך פֿלעג זיך אויפֿכאַפּן אין מיטן נאַכט און אׇנהייבן צו
טאַפּן אין דער פֿינצטער צי איך האׇב זיי בײַ זיך.
הײַנט האׇב איך אים נישט אין דער ליכטיקן אין זינען. מײַן ליבע
און טײַערע, איך וועל דיר בעטן אַז דו זאׇלסט מיר אַנטשולדיקן
פֿאַר מײַן נישט שרײַבן און פֿאַר מײַן שרײַבן ווײַל איך קען נישט
נישט שרײַבן. די פּאַפּיר פֿלעקט און דער פֿעדער רייַסט. איך שליס
מײַן שרײַבן. מיר פֿאַרדריס וואׇס איך האׇב הײַנט צו פֿיל דערלויבט זיך
צו דיר אַזעלכע זאַכן צו שרײַבן. מיר גלייבט זיך גאׇרנישט
אַז דו וועסט קענען מײַן שרײַבן איבערלייענען ווײַל איך פּערזענ-
לעך קען (איך) נישט איבערלייענען וואׇס איך שרײַב אׇן. פֿון מיר דײַן
גוטער פֿרײַנט וואׇס ווינטשט אײַך אַל דאׇס גוטס. איך דאַנק דיר זייער
פֿאַר דײַן שרײַבן אׇפֿטע בריוו. איך גרוס וועלוולען, ישראליקן
קוש איך טויזנטער מאׇל,איר זאׇלט האׇבן נחת
פֿון אים. איך בעט אים ער זאׇל מיר אׇנשרײַבן אַ פּאׇר ווערטער,
וועל איך האׇבן מער צו לייענען.
פֿון מיר דײַן גוטע פֿרײַנט שרה אײזנפֿעלד.
בשוליים השמאליים: איך גרוס ער פּיראׇנען מיט זײַן משפּחה.
בשוליים העליונים כתוב הפוך: שרײַב מיר וואׇס הערט זיך בײַ פֿרוי באַביצקען.