סוניה מקוננת על מר גורלה

שנת המשלוח, 1947, לא כתובה במפורש, אבל סוניה מזכירה שכבר 36 חודשים (מאז השחרור) שהיא לא קיבלה מכתב מאחותה רוזה שבאפריקה. היא מקדישה כאן פסקה שלמה על מה שהיא החזיקה בידיים ואיבדה - את בנה יוסלה. נראה שזו גם הסיבה שסוניה חוזרת ומסבירה שאסור לרבקה להשאיר את ישראל (בן השלוש, באמת קטן מדי) לבד.

תרגום: נאוה ליטבק, בעריכתי

27/6

לכבוד אהובי היקרים,

ריבה’לה וולוול וישראליק שתזכו לחיים ולבריאות. ריבה’לה האהובה והיקרה שלי,

קיבלתי את המכתב ששלחת לי ב1/6. קראתי אותו בשמחה רבה, אך מצד שני ציער אותי מה שכתבת לי על הברכה הגדולה ישראליק. משמח אותי מאד שהוא שקט, אך מטריד אותי שאת משאירה אותו לפעמים לבד. אני מבקשת אותך שתעשי לי טובה ולא תשאירי את הילד לבד. אמנם קשה לספק את צרכי החיים. אני מזדהה אתך. איננו צריכים ללעוס בשבילך [“צוקייען”] ולהאכיל אותך. אני מזדהה אתכם. לא פעם אני חושבת עליכם, איך אתם חיים. אני יודעת הכל ולפעמים אני מבינה אתכם קצת… אני מזדהה אתך תמיד ו[אזדהה אתך] לעולמים. אני יודעת קצת כמה קשה לגדל ילד, אך לאם עצמה אף פעם לא קשה מדי. לפעמים יש כל מיני ימים ורגעים [קשים] ומתרגלים לכל דבר. ריבה’לה האהובה והיקרה, אני מזדהה עם הכל ועם כולם. את שותה את הבירה הסמיכה מכולם[?], כלומר את מרוויחה מספיק מכולנו.

אבקשך דבר אחד, שלא תדאגי לנו. אנחנו חיים כאן כמו כל היהודים. אנחנו מסתדרים. הלוואי שהיה לי מה שהיה שלי והייתי מוצאת עצה כיצד לחיות. לצערי נשארתי עם בבת עיני האחת, ועם בבת עיני האחת מאד עצוב ומר לי בזמן שיש לי את מירה’לה שתחיה שנים ארוכות. [תרגום חופשי] זאת אומרת, קשה לי לבטא את מילותי ומחשבותי, כך שאינני מזכירה אף פעם את מה שהיה לי בידיים ושמטתי אותו. לא ידעתי איך לשמור עליו ותמיד יש לי טענה כלפי עצמי. אינני יכולה לסלוח לעצמי. כל זמן שאחיה אזכור היטב שעשיתי את זה. הלב שלי נקרע לגזרים. בכל אשר אלך מופיעה לפני התמונה של הכל ושל כולם.

אהובה ויקרה שלי, סלחי לי על המכתב שלי. היום פתאום דיברתי איתך יותר מדי באמצעות 2 פיסות נייר לבנות ואילמות. ריבה’לה האהובה והיקרה שלי, אני יכולה לכתוב לך שלחנה’לה אני כותבת כל שבוע ואינני מקבלת כל תשובה. אותו הדבר בקשר לאפריקה, אינני מקבלת כל תשובה מהם. קשה לי להאמין. אף פעם לא הייתי מתארת לעצמי שאחותי תשכח אותנו. תארי לעצמך שאנו כבר יושבים כאן 36 חודשים ולא קיבלנו כל פיסת נייר אילמת. אני שולח דרישת שלום לוולוול וישראליק שיזכה לחיים ארוכים ויהיה בריא. שתהיה לכם נחת ממנו.

ממני קרובת משפחתכם הטובה שרה אייזנפלד.

היות ומירה’לה בקיבוץ רציתי לתת לה לכתוב לכם על אותו גליון ניר כמה מילים, אך היא כעסה עלי שהשארתי לה מעט מקום. עשיתי איתה פשרה שהיא תכתוב על גליון ניר אחר, בינתיים הוספתי עוד כמה מילים לשוחח עליהם איתכם. היא לומדת לאט לאט, אך עצוב לי לשבת לבד ולחכות לה לפני שהיא חוזרת מבית הספר. היא מביאה לי ארוחת בוקר ומאוחר יותר היא מביאה לי צהריים ובשעה 7 היא מביאה לי ארוחת ערב. אני אוכלת אוכל של הקיבוץ ולא רוצה להתעסק בבישול. זה לא בשביל הראש שלי.

מספיק עם השטויות להיום.

מקור

לכב מײנע ליבסטע און טייערסטע 27/6
ריבהלע און וועלוול מיט ישראליקן זאלן לעבן און געזונט
זײן. מײן ליבע און טײערע ריבהלע, דײן בריוו האב איך דערהאלטן וואס
דו האסט מיר געשיקט 1/6. איך האב אים געלייענט מיט פיל פרײד און
פון צווײטן זײט האב איך זיך געקלעמט וואס דו האסט מיר געשריבן וועגן
דעם גרויסן באגריס ישראליקן. עס פרײט מיר זייער וואס ער איז א שטילינקע
און עס פארדריס מיר וואס דו לאזט אים אליין צײטנווײז. איך וועל דיר
בעטן אז דו זאלסט מיר טאן די געפעליקייט און דעם קינד ניט לאזן
אליין. עס איז טאקע שווער דעם לעבן צו באזארגן. איך שפיר דיר מיט.
מיר דארף מען ניט צוקײען דעם קישן און ארײנלייגן אין מויל. איך
שפיר אייך מיט. ניט איין מאל טראכט איך וועגן אײך, ווי איר מאכט
אין לעבען, איך ווייס אלעס און צײטווײז פארשטיי איך אײך
א ביסל… איך שפיר דיר מיט שטענדיק און אייביק. צו האדעווען א קינד,
ווייס איך א ביסל ווי עס איז שווער, נאר פאר דער אייגענער מוטער איז
קיין מאל ניט צו שווער. פארשיידענע טעג מיט מאמענטן קומט אלערליי
קע צײטן און מען ווערט צו אלעס צוגעוווינט. מײן ליבע און טײערע
ריוועלע איך שפיר דיר מיט אלעס און מיט אלעמען. פון אלעס טרינ-
קסט אויש די גידיכטעביר דאס הייסט דו לייזט גענוג פון אונדז אלעמען.
איך וועל דיר איין זאך בעטן דו זאלסט פאר אונדז ניט זארגן. מיר לעבן
דא ווי אלע יידן לעבען. מיר געבן זיך אן עצה. הלוואי וואלט
איך געהאט מיין פארמעגנס ווי איך וואלט זיך געגעבען בײ איין
אויג אין קאפ און מיט איין אויג איז מיר זייער טרויערדיק און ביטער
און דער צײט וואס איך האב אמאל מירהלען אויף
לאנגע יאר. דאס הייסט איז מיר שווער אויסצודריקן פון מײן מויל און
פון מײן געדאנקן, לאז איך קיין מאל ניט ארויס דעם פערמעגינס וואס איך
האב געהאט אין מײנע הענט און איך האב אים ארויסגעלאזן. איך האב ניט געוווסט
ווי אים צו היטן און האב שטענדיק צו זיך איין טענה. איך קען זיך ניט
שיינקען כל זמן איך וועל לעבן האב איך איין גוטן אנדענקן
וואס איך האב דאס געטאן. מיין הארץ ווערט אין מיר צוריסן אויף שטיק
ווו איך גיי און ווו איך שטיי קומט מיר פאר דער בילד פון אלעס און
פון אלעמען . מײן ליבע און טײערע דו זאלסט מיר אנטשולדיקן פאר
מײן שרײבן. איך אב היינט צו פיל פונאנדער גערעדט מיט דיר דורך דעם
שטיקל ווייסן שטומען פאפירן. מײן ליבע און טייערע ריבהלע, איך קען
דיר שרײבן אז צו חנהלען שרײב איך יעדער וואך און קיין ענטפער
באקום איך ניט און אין אפריקע אויך דאס זעלבע, קיין ענטפער האב איך
נישט פון זיי מיר גלייבט זיך ניט אז מײן שוועסטער זאל פארגעסן וועגן אונדז
וואלט איך קיין מאל ניט פארגעשטעלט זיך. שטעל זיך פאר אז מיר זײנען שוין 36
מאנאט ווי מיר זײנען דא איינגעבירגערט און קיין שטיקל שטומע פאפיר ניט צובאקומען
איך גרוס וועלוולען מיט ישראליקין אויף לאנגע יארעלעך זאל ער לעבן און
געזונט זײן. איר זאלט האבען פון אים נחת. פון מיר אײער גוטע פרײנט שרה אײזנפלד.
אזוי ווי מירהלע אין קיבוץ האב איך געוועלט לאזן אז זי זאל אנשרײבן
אויף דעם זעלבן בייגלצ פאפיר עטלעכע ווערטער צו אײך,
האט זי אויף מיר פאראיבל געהאט וואס איך האב איר ווייניק ארט איבערגעלאזן.
איך האב געמאכט א פשרה צווישן אונדז ביידן, אז זי זאל אנשרײבן
אויף אן אנדער בייגעלע פאפיר, דערווײל האב איך די געלעגנ-
הייט נאך מיט דיר דורכצוריידן זיך א פאר ווערטער. זי לערנט זיך
ביסלעכווײז, נאר מיר איז זייער אומעטיק אליין איך זיץ און איך דערווארט
איר איידער זי קומט פון שול. זי ברענגט מיר פרישטיק און שפעטער ברענגט צו מיר
מיטאג און 7 א זייגער ברינגט זי צו מיר אוונטברויט. איך עס מיט א קיבוץ צוזאמען
און וויל זיך ניט פארנעמן מיטן קאכן. עס איז ניט פאר מײנע געדאנקן.
געוג אויף היינט די נארישקייט.