וולף פופקו כותב לרבקה מהדצ’ה בטראקאי

השולח הוא וולף פופקו, אבא של סבתא רבקה. להבנתנו, הוא נסע לדאצ’ה בטרקאי לפגוש את ילדיו (שיינה, הירש וחנה). כיוון שהם יצאו לטיול בחוף האגם, היו לו שעתיים פנויות לכתוב מכתב קצת לא ממוקד. אני מזהה בו לחץ לא מוסווה על סבתא למצוא חתן, ואם אפשר לפני ששיינה אחותה הקטנה מתחתנת…

לאחר שבעלה ראובן אייזפלד נפטר בארץ ישראל, שורל/שרה (דודה סוניה, אחותה של דובה, אימא של רבקה) חזרה עם ילדיה יוסי ומירה לווילנה. כדי להתפרנס שם, וולף סידר לה בסופו של דבר חנות שמוזכרת כאן.

בלומה היא אחותה הצעירה של דובה. נרצחה בפונאר עוד לפני הקמת הגטו, יחד עם בתה שיינה ואמה אסתר.

תרגום - נאוה ליטבק, בעריכתי

ריבה’לה יקרה, שתהיי בריאה,

קיבלנו את מכתבך. אני מתבייש לתאר לך את כולנו במעמד הילדותי שבו היינו באותה פעם שמכתבך התאחר. בדרך כלל מגיעים מכתבייך ביום שבת וכאשר עברה השבת ללא מכתב עוד אפשר היה לשאת זאת. התגעגענו ובכל אופן אנחנו בני אדם אינטליגנטים והנחנו שהמכתב ודאי התאחר. אך בשבת שלאחר מכן כל הזמן רצתי בעצמי לרחוב לראות אולי במקרה השליכו [את המכתב ליד] התריס של החנות, אך לא, אף לא ביום ראשון ולא ביום שני.

האמת, כשקיבלתי אותו ביום שלישי רציתי לכתוב מיד כי במכתב ששלחתי ביום שני היה יותר חוסר סבלנות מאשר רעיונות. תודה לאל, אני כותב לך על הכל. הפעם אני כבר מזה שבועיים בעיר. התגעגעתי לראות קצת את הילדים, אז בקשתי רשות מאימא [לצאת מהבית] לכמה שעות ונסעתי לראות מה קורה איתם, כי ביום שבת אני שונא להיגרר והכי טוב בשבילי [לנסוע] ביום רגוע. בשבת אימא נוסעת לפעמים אליהם, אז אני צריך להיות בבית. אך תתארי לעצמך, הגעתי והם הלכו לחוף בבוקר עד השעה שתיים. בינתיים יש לי שעתיים פנויות ועכשיו אני מתחיל לשוחח אתך.

II

הפעם איני יודע על מה להתחיל לכתוב לך. אני חושב שהכל מעניין אותך, אז אנחנו בריאים ומחזיקים מעמד. כרגיל כוחותינו נחלשים. כפי שאת מבינה, אנחנו לא נעשים צעירים יותר. אפילו הילדים, תודה לאל, מזדקנים, וכרגיל בינתיים [המצב] לא נעשה טוב יותר. אנחנו מאד מרוצים שאנחנו עדיין יכולים להחזיק מעמד, ובזמן שכזה ודאי מקנאים בנו.

אבל יש כמובן גם בעיות שיש לטפל בהן. אפילו בקשר לבלומה שנשארה ללא מוצא, ואת מבינה, הרי, שכשהיא לבדה גם בנסיבות הטובות ביותר קשה להעלות על הדעת שהיא תשיג משהו כיוון שלחנות נחוצים עובדים. בקשר לשרה ממש קשה לחשוב כי היא עקשנית גדולה מאד וחושבת שהיא חכמה יותר מכולם. אני חושב שאם ניקח לה את החנות שהיא רוצה במקום בו היא רוצה ואת העובדים שהיא רוצה ונדאג לה לטיפול טוב בילדים ועוד דברים שנדרשים, היינו אולי מנסים לראות. אבל היא לא חושבת על כך שאי אפשר לנהל לבד חנות אפילו לא חנות כמו של בלומה

III

כי לבלומה יש חנות ביחד עם בית מגורים. ובלומה יכולה לשלוח את הילד אלינו לצהריים כאשר היא אינה מבשלת, אבל שרה צריכה לבשל ולהאכיל לבד מה שבעל-חנות לא יכול להרשות לעצמו. כמובן שבמצב כזה - הגם שזה לא בטוח - מאחר ואין מוצא אחר, שתיהן היו צריכות להחליט לעבוד קשה כמה שנים ולקחת חנות ביחד עם מגורים ובינתיים הילדים יגדלו. אך החיים יותר מדי מכעיסים.

ואם פעם כבר עשוי לקרות משהו טוב, שבשבילו בלומה תהיה מוכנה לעזוב את הבית בו היא גרה ואת ההחנות והמגורים ולהתגייס, שרה לא [מוכנה]. אבל אנחנו חושבים כך. אינני יודע אם זה כמו ששמעון אומר כי יש לה הרבה כסף או כמו שבלומה אומרת שהיא לא רוצה להתעסק עם אדם עני, אבל אי אפשר להבין אותה. היא גם לא נהיתה שונה ממה שהיתה כל החיים. אני חושב שזה לא הזמן לשפוט. או איך אומר זאת, היא כבר נשפטה מספיק, אבל היא לא למדה מזה דבר. אני מתכוון, תבדקי אם אפשר ואם תמצאי שזה אפשרי כתבי כאילו כבדרך אגב ותשאלי על הילדים. איך הם התרגלו לאוכל “אן פאלקני”. ??? ואם זה כבר כך כל כך טוב ואפשר כבר לחשוב לעשות איזה עסק עם בלומה, זה היה יכול להיות טוב יותר בשביל שתיהן, מה שבדרך אחרת בלתי אפשרי.

כל זה יוצר, תודה לאל, קשיים. וכשהייתי קטן והייתי קרוב לשרה היינו שרים בימי שישי “שיר השירים” עם הניגון של שבת ונשאר לי הצליל הזה עד היום. הדוברת בשיר מתלוננת שהפכו אותה לשומרת כרמים והגן שלה עדיין…

[נראה כי חסר טקסט באמצע]

IV

איך את כותבת: כששיינה’לה תתחתן אתה בטח תהיה מרוצה. כלומר זה יהיה טוב שאת תהיי מרחוק כי אמא, שתהיה בריאה, היתה מאד רוצה ששיינה’לה תתחתן. או שאת תבואי ותתחתני, או שתתחתני שם ותהיי בחתונה של שיינה’לה מבלי להפריע.

נו, אני חושב שכתבתי כבר יותר מדי. וכל זה משום שזה הדהד במחשבות. את יכולה לתאר לעצמך את ההרגשה של הורים מהעיירה הקטנה. כמו שחנה’לה אומרת: לא חושבים איך, מה, מתי.

חושבים רק לחתן. נזכרתי בבדיחה על אחד שהיה אצל הרב לשאול עצה בקשר לבתו. היא לא מסכימה לשידוך הגון. הרב, שהיה כנראה נבון יותר מהשואל, אינו מבין את מי היא רוצה. מסביר לו השואל שהיא רוצה רק מישהו עכשווי. ועל כך עונה לו הרב: רוץ בני, וכל זמן שהיא עדיין רוצה מישהו עכשווי תחתן אותה. כיוון שעם הזמן היא עלולה לרצות דווקא מישהו עתידי ואת בקשתה זו כבר יהיה קשה למלא. [ביידיש הבדיחה נשמעת יותר טוב…]

ועתה, תארי לעצמך שהציעו כאן בשבילך מכר והוא בתל אביב. אם זכור לך, היה פעם אצלך בחנות סוחר ווילנאי “וויגדורצ’יק”. הוא סוחר בגרעיני דגן. יש לו בן שׇם. בשבוע שעבר הוא אמר לי שהוא זוכר שבפינה ישבה עלמה ואמרו שהיא בתו של פופקו.

לדעתו טוב יהיה שנהפוך לחברים קרובים יותר. הסברתי לו שבמה שקשור אלינו אני מאד קרוב אליו כבר היום אבל הלאה…

אני עדיין יכול להמשיך לכתוב כיוון שהם עדיין לא כאן אבל….

בכתב הפוך למעלה ובהמשך בצד ימין

אני מבקש אותך. לכי לחבר שלנו שהשבוע זה כבר שנה מאז ליוויתי אותו ללידא ותראי מה שלומו ומדוע אינו כותב להורים.

מקור

I

טײַערע ריוועלע זאׇל זײַן געזונד
דײַן בריוו דערהאַלטן. איך שעם זיך – און אונדז אַלעמען צו פֿאׇרשטעלן דיר אין
אַזאַ פֿאׇרום פֿון קינדעשהייט ווי מיר האׇבען זיך דעם מאׇל געפֿונען ווען
דײַן בריוו האׇט זיך פֿאַרשפּעטיקט. געוויינטלעך קומט אׇן דײַנע בריוו שבת
און אַז אַ שבת איז אַריבער אׇן אַ בריוו איז דאׇס נאׇך ווי צו דערליידן.
עס בענקט זיך אׇבער מען איז דאׇך אַ מענטש מיט פֿאַרשטאַנד. מען רעכנט
געוויס פֿאַרשפּייטיקט, נאׇר דעם צווײַטן שבת אַליין געלאׇפֿן אַלע ווײַלע
צום גאַס געקוקט אפֿשר אין לאׇדן פֿון קראׇם האׇט מען צופֿעליק אַרײַן
געוואׇרפֿן אׇבער ניט, און זונטיק ניט, מאׇנטיק ניט, דעם אמת דינסטיק
קוים דערהאַלטן איך האׇב געוואׇלט אַזוי שרײַבן גלײַך ווײַל דעם
בריוו וואׇס איך האׇב אׇפּגעשיקט מאׇנטיק איז שוין געווען מער
אומגעדולד ווי געדאַנקן ?? איך שרײַב דיר פֿון אַלעס. דעם
מאׇל איך בין שוין צוויי וואׇכען אין שטאׇט האׇב איך זיך פֿאַרבענקט
אַ ביסל אַ קוק טאׇן די קינדער האׇב איך מיר געבעטן די מוטער
דערלויבעניש אויף אַ פּאׇר שעה און צוגעפֿאׇרן אַ קוק טאׇן
וואׇס מיט זיי, ווײַל שבת האׇב איך פֿײַנט צו שלעפּען זיך, איז
מיר אַמבעסטן אַזוי אַ רוייִקן טאׇג און ווידער שבת פֿאׇרט אַמאׇל
די מוטער צו זיי, מוז מען זײַן אין שטוב, נאׇר שטעל זיך פֿאׇר
אַז איך בין ערשט געקומען צו פֿאׇרן און זיי זײַנען
אַוועק צום פּלאַזשע אין דער פֿרי ביז 2 אַ זייגער. דער ווײַל
האׇב איך צוויי שעה צײַט און ערשט נעם איך זיך מיט דיר אַ ביסל
דורכרעדן.

II

דעם מאׇל ווייס איך ניט וועגן וואׇס אׇנהייבן דיר צו שרײַבן.
איך מיין אַז דיר אינטערעסירט אַלץ, איז אַזוי ביי אונדז זײַנען מיר געזונט
און האַלטן זיך. געוויינטלעך ווערט מען שוואַכער. ווי דו פֿאַרשטייסט,
ווערן מיר ניט ייִנגער. אַפֿילו די קינדער, איז ג’צו דאנקען1, ווערן אויך
עלטער און געוויינטלעך די צײַט ווערט ניט דערווײַל בעסער. מיר זײַנען
זייער צופֿרידן וואׇס מען קען זיך נאׇך אַזוי האַלטן אײַן בײַ אַזאַ
צײַט, איז מען געוויס נאׇך אונדז מקנא אׇבער עס איז אַוודאי אויך

פֿאַראַן פֿראַגעס וואׇס בעטן זיך אַ ריר טאׇן פֿון אׇרט זייער, אַפֿילו
איז וועגן בלומהען, וואׇס איז אַזוי געבליבען אׇן אַן אויסוועג און פֿאַרשטייסט
דאׇך אַז איינע אַליין איז בײַ די בעסטע באַדינגונגען קען ניט געמאׇלט זײַן
אַז זי זאׇל צו וואׇס דערגרייכען, ווײַל אַ געשעפֿט פֿאׇדערט מענטשן. נו,
וועגן שרלען איז גאׇר שווער וואׇס צו טראַכטן ווײַל זי איז נאׇך אַ געוואַלדיקער
עקשן און מיינט אַז זי איז קליגער פֿאַר אַלעמען. איך זע נאׇך איר
אַז ווען מען נעמט איר אַ קראׇם דאׇרט וווּ זי וויל און יענע וואׇס זי וויל און מען
זאׇל איר באַזאׇרגן מיט גוטע קינדשאַפֿט מיט נאׇך וואׇס פֿאׇדערט וואׇלט
אפֿשר געפּרוּווט אַ קוק טאׇן און אׇבער זי טראַכט ניט אַז מען קען אַליין
ניט באַאַרבעטן קיין געשעפֿט, אי אַפֿילו אַזוי פֿיל וויפֿל בלומע
אויך ניט, ווײַל בלומע איז די קראׇם מיט דעם וווינונג צוזאַמען
און בײַ בלומה איז רעכט אַז זי שיקט די קינד צו אונדז אויף מיטאׇג
ווען זי קאׇכט ניט, אׇבער שרל מוז אי אַליין קאׇכן ספּעציעל און
אׇנקאׇרמענען נאׇר אַליין וואׇס אַ געשעפֿטס מענטש קען זיך דאׇס ניט פֿאַרגינען.
געוויינטלעך, בײַ אַזאַ לאַגע, כאׇטש ניט קיין זיכערע, אׇבער דאׇך ניט האׇבנדיג
קיין אנדער אויסוועג, האׇבן זיי ביידע געמוזט זיך באַשטימען ווידער אַ פּאׇר יאׇר

III

צו צומאַטערן און נעמען צוזאַמען אַ געשעפֿט מיט אַ דירה און אַזוי
וואׇלטן זיך דער ווײַלע אונטערגעהאׇדעוועט זיך די קינדער און דער
לעבן איז דאׇך אַ צו להכעיסדיק און אַמאׇל גראׇד דאַן וואׇלט
זיך געמאַכט אפֿשר אַ גלײַכע זאַך פֿאַרוועמען איז בלומה
גרייט צו לאׇזן איר קראׇם וווינונג און גיין אין שפּאַן,
אׇבער שׂרהל איז ניט מיר מיינט מען דאׇס. איך ווייס ניט אויב דאׇס
איז ווי שמעון זאׇגט, ווײַל זי האׇט געוויס אַפֿילו געלט, אׇדער ווי בלומה
זאׇגט ווײַל מיט אַן אׇרעם מענטש וויל זי זיך ניט פֿאׇרן, אׇבער מען
קען זיך אויף איר ניט פֿאַרשטיין. זי איז אויך ניט געוואׇרן אַנדערש
ווי דעם גאַנצן לעבן איז געווען. איך מיין אַז עס איז ניט די צײַט צו משפּטן
אׇדער ווי זאׇגט מען זי איז שוין גענוג געמשפּט אׇבער געלערנט האׇט
זי פֿון דעם גאׇרנישט. איך מיין באַטראַכט דעם פֿאַל און אויב דו וועסט
אײַנגעפֿינען אז עס איז מעגלעך שרײַב ווי דורך אַ צופֿאַל נאׇכפֿרעגנדיק
זיך וועגן די קינדער ווי האׇבן זיך זיי צוגעוווינט צו עסן אַן
פאלקני און אויב עס איז שוין אזוי גיט און מען קען שוין אַ טראַכט אׇן2
וועגן מאַכן אַ שטיקל געשעפֿט איז אפֿשר מעגלעך גאׇר מיט
בלומה, וואׇלט געווען פֿאַר זיי ביידן גלײַכער וואׇס אַנדערש איז ניט
מעגלעך. דאׇס אַלץ מאַכט אׇן ג’דאַנקען3 שוועריקייטן און אַז
איך בין געווען קליין און געווען נאׇענט צום שׂרל האׇט מען אין די
פֿרייטאׇגן זינגען “שיר השירים” מיטן שבתדיקען ניגן אׇן קלאַנג איז
מיר פֿאַרבליבן ביז הײַנט. עס קלאׇגט זיך דער זינגער: מען האׇט
מיר געמאַכט אַ היטער צו וײַנגערטנער און מײַן גאׇרטן איז נאׇך אַלץ
????

IV

ווי שרײַבסטו זאׇל שיינעלע חתונה האׇבען, דו וועסט זיכער צופֿרידן זײַן
הייסט דאׇס איז רעכט אז דו זאׇלסט גאׇר זײַן פֿון דער ווײַטן, ווײַל
די מוטער זאׇהל געזונט זײַן וואׇלט שטאַרק ווילן שיינעלע
זאׇל חתונה האׇבן אׇדער דו זאׇלסט קומען און חתונה האׇבן
אׇדער דאׇרטן חתונה האׇבן און זײַן ביי איר שיינעלעס
חתונה שוין נישט שטערונדיק זיך. נו, איך מיין אַז איך האׇב שוין אַפֿילו
געשריבן אפֿשר צו פֿיל. דאׇס אַלץ ווײַל עס האׇט זיך שוין געקלינגען
אין געדאַנקן. דו קאׇנסט דאׇך זיך פֿאׇרשטעלן אַ געפֿיל פֿון גוויינטלעכע
קליינשטעטלדיק עלטערן ווי חנהלה זאׇגט: מען קלערט ניט ווי וואׇס ווען,
נאׇר חתונה מאַכן און דאׇ האׇב איך נאׇך געזען אַ וויץ ווי איינער איז געווען
בײַ אַ רבין פֿרעגען אַן עצה צו זײַן טאׇכטער. זי וויל ניט טאׇן קיין לײַטישן
שידוך. דער רבי, קאׇנטיק קליגער פֿון פֿרעגער, פֿאַרשטייט ניט וועמען וויל זי.
זע? דערקלערט אים דער פֿרעגער אַז זי וויל נאׇר אַ הײַנטיקן. אויף דעם
ענטפֿערט אים דער רבי לויף מײַן קינד און כל זמן זי וויל נאׇך א היינטיקן
מאַך איר חתונה ווײַל עס איז רעכט מיט דער צײַט אַז זי קאׇן גאׇר
וועלען אַ מאׇרגנדיקן און דאׇס וועט שוין זײַן שווער צו דערפֿילן איר פֿאַרלאַנג.
הײַנט, שטעל זיך פֿאׇר אַז אׇט דאׇ האׇט מען פֿאׇרגעשטעלט פֿאַר דיר
אַ באַקאַנטן און ער איז אין תל אביב. אויב דו געדענקסט, איז געווען
אַמאׇל בײַ אײַך אין קראׇם אַ ווילנער קרעמער “וויגדאׇרציק”. ער האַנדלט
מיט גרויפּען. האׇט ער דאׇרטן אַ זון זאׇגט ער מיר יענע וואׇך אַז
ער געדענקט אַז אין אַ ווינקל איז געזעסן אַ פֿרויליין. מען האׇט
געזאׇגט איז עס פּופּקאׇס אַ טאׇכטער. וואׇלט נאׇך זײַן מיינונג געווען אַ גלײַכע
זאַך, אַז מיר זאׇלן ווערן צו וויסן זיך נענטערע פֿרײַנד.
איך האׇב אים דערקלערט: וואׇס שייך צו אונדז בין איך הײַנט מיט אים
זייער נאׇענט וואׇס ווײַטער… איך קען נאׇך שרײַבן אַפֿילו ווײַל זיי
זײַנען נאׇך ניטאׇ אׇבער ….

למעלה ובהמשך בצד ימין

איך בעט דיר גיי צו אונדזער פֿרײַנד וואׇס די וואׇך איז געוואׇרן
אַ יאׇהר ווי איך האׇב אים צו געפֿירט ביז לידע און זע וואׇס ער
מאַכט און פֿאַרוואׇס ער שרײַבט ניט צו די עלטערן…